דיכאון אחרי לידה: מתי צריך לדאוג?

אין כמעט אמא טרייה שלא מכירה את זה – תחושה של נפילת מתח, שמלווה בעצב בלתי מוסבר, המגיח אחרי הלידה. לכאורה, אלה אמורים להיות הימים המאושרים ביותר – ההיריון הגיע לסיומו, ותינוק חדש ממלא את העולם ואת החיים. אבל סיבות שונות מובילות למצבי רוח משתנים, ולא תמיד הם עולצים. אין צורך להיבהל. מאחורי הרגשות האלה נמצא החיבור בין שינויים ברמות ההורמונים לתשישות פיזית – שביחד עלולים לגרום לבליל של עצבות, פחד, כעס או חרדה.

כשני שליש מהאמהות החדשות סובלות מדכדוך אחרי לידה המכונה גם "בייבי בלוז". ה"בייבי בלוז" מופיע בדרך כלל מספר שעות ועד שבוע ימים לאחר הלידה ונעלם תוך מספר ימים ללא טיפול. לעיתים תחושה זו, מקורה בפחד מכובד האחריות הכרוכה בטיפול בתינוק חדש. יש נשים המדווחות על רגשות קשים של חוסר אונים, עצבות וחרדה הפוגמים ביכולתן לתפקד באופן רגיל. רק אם כאשר רגשות אלו מוקצנים ונמשכים יותר ממספר ימים, ייתכן שהם מעידים על דיכאון אחרי לידה.

כדי להתחיל להתמודד עם נפילת המתח ולא לאפשר לה להפוך לדיכאון לאחר לידה, יש לזכור כמה עקרונות קבועים. ראשית, אחרי המסע הארוך של הריון ולידה, רצוי שהאם תתן לגוף מנוחה ורגיעה. התינוק אינו זקוק לתשומת לבך בכל רגע נתון – כמו למשל לאחר שהוא הושכב בבטחה במיטתו או בלול. שיתופו של בן הזוג במטלות הקשורות בטיפול בתינוק ובמטלות הקשורות לטיפול בבית – יחד עם עזרה מחברי משפחה אחרים או מגורם חיצוני – יכולים להקל על האם לקחת זמן לעצמה, ולמצוא את האיזון הרגשי שחסר לה. בהקשר זה, חשוב לא להישאר לבד. שיחה עם חברה שעוברת תהליך דומה, ורישות הסביבה באמהות נוספות, הן דרכים מוכחות להתגברות על האתגר ויכול לסייע מפני הידרדרות לדכאון אחרי לידה.

שני בני הזוג חווים לעתים רגשות מעורבים בנוגע להיותם הורים טריים, ועשויים לחוש טינה על אובדן עצמאותם, ומכאן המרחק לרגשות אשם אינו גדול. לחילופין, הם עלולים לחוש אכזבה מעצמם כהורים. רגשות אלו הם רגשות שכיחים. הורים יכולים לפתח סגנון הורות משלהם באמצעות הקשבה ולמידה, ולהפיק תועלת רבה מהישענות על הצדדים החזקים שקיימים בהם, ומלמידה מן המוגבלויות שלהם.

סימני הדכאון: אי שקט, כעס, ירידה חדה באנרגיה

דכדוך אשר אינו עובר במהרה, יכול להעיד על בעיה קלינית – דיכאון אחרי לידה. סימניו כוללים העדר הנאה ושמחה מכל דבר שקודם גרם לאישה לכך, אבדן עניין, תחושת חוסר תכלית, עייפות רבה, ירידה חדה באנרגיה וחוסר חשק לקום או לחילופין אי שקט ותזזיתיות, תחושות פנימיות קשות של אכזבה, אין אונות, חידלון, ייאוש, דאגה, חרדה, רמת ריכוז ירודה, פגיעה בתחושת ערך עצמי, ירידה ביכולת הריכוז והחשיבה, התפרצויות כעס, קושי בתפקוד ובקיום פעולות יומיומיות ועוד.

כל אלה מאפיינים גם דיכאון רגיל, אבל דיכאון שלאחר לידה נבדל מדיכאון בכל עת אחרת בעיקר בסממנים היכולים לכלול אמפתיה של האם כלפי הרך הנולד, או התקפי חרדה ומחשבות אובססיביות לגבי שלומו ובריאותו, לעתים אף אי רצון או אי יכולת לטפל בו, חוסר יכולת ליצור עמו 'בונדינג'. בקצה הסקאלה, במקרים קיצוניים ביותר של דכאון מז'ורי תיתכנה אף מחשבות אובדניות או פגיעה בתינוק.

מהם הגורמים לדיכאון אחר לידה? התשובה איננה חד משמעית. יש אלמנט גנטי, אך הוא לא מובהק; השינויים ההורמונליים הם חלק גדול מהעניין וגם התשישות הפיזית שלפתע נכנסים לחייה של האישה. מי שסובלת מנטייה לדיכאון, מועדת יותר להתפרצותו אחרי לידה. מי שכבר סבלה מדיכאון אחרי לידה אחרי הילד הראשון – גם היא מועדת לדיכאון נוסף על פי הסטטיסטיקה.

לדיכאון אחרי לידה יש שתי צורות טיפול, שיכולות להשתלב זו בזו: כדורים וטיפול שיחתי. כדורים פסיכיאטריים נוגדי חרדה או דכאון, יכולים להינתן רק על ידי רופא או פסיכיאטר מומחה, שיקבע מה רמת הדיכאון. אין להסס מלבקש חוות דעת נוספת כאשר מומלץ טיפול תרופתי – הן לגבי ההחלטה עצמה והן לגבי סוג הכדורים, מינונם, משך הזמן המשוער ובניית מערך טיפולי כולל ומערכת התמיכה המוצעים לאשה. טיפול שיחתי, ינסה לרדת לשורש הבעיה, ולחקור את כל האספקטים בחייה של האמא הטרייה. המערכת הזוגית שעברה טלטלה, לצד התפקיד החדש כמטפלת ראשית ליצור חסר אונים, יהיו חלק מרכזי מהשיחות. הטיפול יקיף את מגוון תחומי חייה של האישה, כולל עולמות העבודה והמשפחה המורחבת

החשוב ביותר, במקרה של דכדוך או דיכאון גם יחד – הוא לא להדחיק את הרגשות, גם אם הם קשים. הסתרה של המציאות והתעקשות על "עסקים כרגיל", עלולים להיות בעלי השלכות שליליות על המשפחה כולה. אין בהדחקה שכזו תועלת לתינוק – הרי התינוק והוריו הם מכונה שצריכה לעבוד יחד בהרמוניה, כדי להגיע לתוצאות הכי טובות. אמא לא מאושרת היא התחלה של תינוק לא מאושר – ולכן במקום לשים את עולם הנפש בצד, יש להתייחס אליו עכשיו יותר מתמיד, להיות ערניים לסימני אזהרה, ולקבל את כל העזרה שאנחנו יכולות מבן הזוג, המשפחה, והקהילה.

המידע באדיבות ד"ר דניה קידר, עובדת סוציאלית קלינית